עץ יוסף על שמות רבה ה׳

מהדורה: מדרש רבה עם פירוש עץ יוסף, וורשא תרכ"ז

« עץ יוסף על שמות רבה ד׳:ד׳ עץ יוסף על שמות רבה ו׳:א׳ »

1 וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב שיר השירים ח, א: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, בְּאֵיזֶה אָח הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אִם תֹּאמַר בְּקַיִן, וְהָא כְתִיב בראשית ד, ח: וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵּהוּ. אִם תֹּאמַר כְּיִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק, הָא גַרְסִינָן יִשְׁמָעֵאל שׂוֹנֵא לְיִצְחָק. אִם תֹּאמַר כְּעֵשָׂו לְיַעֲקֹב, הָא כְתִיב בראשית כז, מא: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב. אִם תֹּאמַר כַּאֲחֵי יוֹסֵף, וְהָכְתִיב בראשית לז, ד: וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וּכְתִיב בראשית כז, יא: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו. אֶלָּא כְּיוֹסֵף לְבִנְיָמִן, שיר השירים ח, א: יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, כְּמשֶׁה לְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל נְשִׁיקוֹת שֶׁל תִּפְלוּת הֵן, חוּץ מִשָּׁלשׁ, נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים. נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר שמואל א י, א: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹּק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ. נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת רות א, יד: וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ. נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף נְשִׁיקָה שֶׁל קְרֵיבוּת אֵין בָּהּ גְּנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית כט, יא: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאָח וּבְאָחוֹת שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם בְּגוּשׁ חָלָב וְאֶחָד מֵהֶן בְּבֵית מָרוֹן, נָפְלָה דְּלֵקָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל גּוּשׁ חָלָב, בָּאתָה אֲחוֹתוֹ מִבֵּית מָרוֹן וְנָפְלָה עָלָיו וְהָיְתָה מְחַבַּקְתּוֹ וּמְנַשַּׁקְתּוֹ, אָמְרָה לוֹ אֵינִי מֻרְגֶּלֶת לָבוֹא אֵלֶיךָ, אֶלָּא פָּחַדְתִּי דַּהֲוֵית אָחִי בַּאֲנָנְקֵי וּפָלַטְתָּ מִמֶּנָּהּ, שיר השירים ח, א: אֶמְצָאֲךָ בַּחוּץ אֶשָׁקְךָ, בְּאֵיזֶה חוּץ, בַּמִּדְבָּר, מָקוֹם שֶׁנָּשְׁקוּ אַחִים זֶה לָזֶה, משֶׁה וְאַהֲרֹן.

2 אָמַר רַבִּי חָמָא בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה נִתְלַשׁ משֶׁה רַבֵּינוּ מִבֵּית אָבִיו, לָמָּה כֵן, שֶׁאִלּוּ גָּדַל בְּבֵית אָבִיו וּבָא וְאָמַר לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל הַמַּעֲשִׂים לֹא הָיוּ מַאֲמִינִים בּוֹ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אָבִיו מְסָרָהּ לוֹ, לְפִי שֶׁיּוֹסֵף מְסָרָהּ לְלֵוִי וְלֵוִי לִקְהָת וּקְהָת לְעַמְרָם. וּלְכָךְ נִתְלַשׁ מִבֵּית אָבִיו, וּכְשֶׁהָלַךְ וְהִגִּיד לְיִשְׂרָאֵל כָּל הַדְּבָרִים, לְפִיכָךְ הֶאֱמִינוּ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ד, לא: וַיַּאֲמֵן הָעָם.

3 וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָא וְאָשׁוּבָה, אַתָּה מוֹצֵא כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם, הָלַךְ וְחָזַר. וְכָל מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּשָׁלוֹם, הָלַךְ וְלֹא חָזַר. יִתְרוֹ אָמַר לְמשֶׁה: לֵךְ לְשָׁלוֹם, הָלַךְ וְחָזַר.

4 וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁהַנִּשְׁבַּע בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ לֹא יַתִּירֶנּוּ אֶלָּא בְּפָנָיו, שֶׁלֹא יַחְשְׁדֶּנּוּ שֶׁהוּא נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁמּשֶׁה נִשְׁבַּע לְיִתְרוֹ וְהָלַךְ לְמִדְיָן וְהִתִּיר שְׁבוּעָתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִדְיָן נִשְׁבַּעְתָּ לֵךְ וְהַתֵּר שְׁבוּעָתְךָ בְּמִדְיָן. כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים וגו', וְכִי מֵתוּ וַהֲלוֹא דָתָן וַאֲבִירָם הֵם, וְהֵם הָיוּ עִם קֹרַח בְּמַחְלָקוּתוֹ, אֶלָּא מַאי מֵתוּ שֶׁנִּתְעַנּוּ. אַרְבָּעָה הֵן חֲשׁוּבִין כְּמֵתִים, סוּמָא, וּמְצֹרָע, וְעָנִי, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וכלן קרא, במסכת עבודת כוכבים.

5 וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, לָמָּה הוֹלִיכָן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עִם יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל הַתּוֹרָה. וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר, זֶה אֶחָד מִשְּׁמֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ חֲכָמִים לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֶּה וגו', עָשָׂה כְּמוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שמות ד, יז: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ.

6 וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּלֶכְתְּךָ וגו', וְכִי עַל אֵיזֶה מוֹפֵת אָמַר, אִם תֹּאמַר עַל הַנָּחָשׁ וְהַצָּרַעַת וְהַדָּם, וַהֲלוֹא אוֹתָן נִסִּים לֹא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, וְעוֹד לֹא מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה משֶׁה אוֹתָן הָאוֹתוֹת לִפְנֵי פַּרְעֹה. אֶלָּא מַהוּ כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ, זֶה הַמַּטֶּה שֶׁהָיוּ כְּתוּבִין עָלָיו עֶשֶׂר מַכּוֹת, שֶׁהָיָה כָּתוּב עָלָיו נוֹטָרִיקוֹן דצ"ך עד"ש באח"ב, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלּוּ הַמַּכּוֹת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ עֲשֵׂה אוֹתָם לִפְנֵי פַרְעֹה עַל יְדֵי הַמַּטֶּה הַזֶּה.

7 וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ, כְּדֵי לִפָּרַע דִּינָם מֵהֶם. וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי וגו', גִּלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יְשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת יִשְׂרָאֵל עַד מַכַּת בְּכוֹרִים, וּלְכָךְ לֹא הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לְפַרְסֵם לוֹ בַּסּוֹף. מַהוּ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, עַל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אָמַר, שֶׁקָּנָה הַבְּכוֹרָה כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲבֹד לַמָּקוֹם. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, אָמַר לוֹ אִם אַתָּה מוֹנֵעַ מִמֶּנִּי בְּנִי בְכוֹרִי מִלְּעָבְדֵנִי, אֲנִי אֶמְנַע מִמְּךָ בִּנְךָ בְּכוֹרְךָ מִלְּעָבְדֶּךָ, שֶׁאֲנִי אֶהֱרֹג אֶת כֻּלָּן.

8 וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, חֲבִיבָה מִילָה שֶׁלֹא נִתְלָה משֶׁה עָלֶיהָ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהָיָה בַּדֶּרֶךְ וְנִתְעַסֵּק בַּמָּלוֹן וְנִתְעַצֵּל לָמוּל לֶאֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ, מִיָּד וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. אַתְּ מוֹצֵא מַלְאָךְ שֶׁל רַחֲמִים הָיָה וְאַף עַל פִּי כֵן וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וְכִי מִנַּיִן יָדְעָה צִפּוֹרָה שֶׁעַל עִסְקֵי מִילָה נִסְתַּכֵּן משֶׁה, אֶלָּא בָּא הַמַּלְאָךְ וּבָלַע לְמשֶׁה מֵרֹאשׁוֹ וְעַד הַמִּילָה. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה צִפּוֹרָה שֶׁלֹא בָּלַע אוֹתוֹ אֶלָּא עַד הַמִּילָה הִכִּירָה שֶׁעַל עִסְקֵי הַמִּילָה הוּא נִיזֹּק, וְיָדְעָה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחַ הַמִּילָה שֶׁלֹא הָיָה יָכוֹל לְבָלְעוֹ יוֹתֵר מִכָּאן, מִיָּד וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי, אָמְרָה חֲתָנִי תִּהְיֶה אַתָּה נָתוּן לִי בִּזְכוּת דָּמִים הַלָּלוּ שֶׁל מִילָה, שֶׁהֲרֵי קִיַּמְתִּי הַמִּצְוָה, מִיָּד וַיִּרֶף הַמַּלְאָךְ מִמֶּנּוּ. אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת, אָמְרָה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ הַמִּילָה שֶׁחֲתָנִי הָיָה חַיָּב מִיתָה שֶׁנִּתְעַצֵּל בְּמִצְוַת הַמִּילָה לַעֲשׂוֹתָהּ, וְלוּלֵי הִיא לֹא נִצָּל.

9 וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב איוב לז, ה: יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. מַהוּ יַרְעֵם, כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי הֶרְאָה בְּקוֹלוֹ לְיִשְׂרָאֵל פִּלְאֵי פְּלָאִים, כֵּיצַד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר וְהַקּוֹל יוֹצֵא וּמַחֲזִיר בְּכָל הָעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹל בָּא עֲלֵיהֶם מִן הַדָּרוֹם וְהָיוּ רָצִים לַדָּרוֹם לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל, וּמִדָּרוֹם נֶהְפַּךְ לָהֶם לְצָפוֹן וְהָיוּ רָצִים לַצָּפוֹן, וּמִצָּפוֹן נֶהְפַּךְ לְמִזְרָח וְהָיוּ רָצִים לַמִּזְרָח, וּמִמִּזְרָח נֶהְפַּךְ לָהֶם לְמַעֲרָב וְהָיוּ רָצִים לַמַּעֲרָב, וּמִן הַמַּעֲרָב נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְהָיוּ תּוֹלִין עֵינֵיהֶן וְהָיָה נֶהְפַּךְ בָּאָרֶץ, וְהָיוּ מַבִּיטִין לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ד, לו: מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זֶה לָזֶה איוב כח, יב: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא, מִן הַמִּזְרָח אוֹ מִן הַדָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר דברים לג, ב: ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵֹּׂעִיר לָמוֹ. וּכְתִיב חבקוק ג, ג: אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא. וְאוֹמֵר שמות כ, טו: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. הַקּוֹל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא הַקּוֹלֹת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא וְנֶחְלַק לְשִׁבְעִים קוֹלוֹת לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת, וְכָל אֻמָּה וְאֻמָּה שׁוֹמַעַת קוֹל בִּלְשׁוֹן הָאֻמָּה וְנַפְשׁוֹתֵיהֶן יוֹצְאוֹת, אֲבָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ שׁוֹמְעִין וְלֹא הָיוּ נִזּוֹקִין. כֵּיצַד הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא דוּ פַּרְצוּפִין הָיָה יוֹצֵא, וְהוֹרֵג לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁלֹא קִבְּלוּהָ, וְנוֹתֵן חַיִּים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה. הוּא שֶׁמּשֶׁה אָמַר לָהֶם בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה דברים ה, כג: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וגו', אַתָּה הָיִיתָ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וְחָיִיתָ, אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שׁוֹמְעִים וּמֵתִים. בּוֹא וּרְאֵה הֵיאַךְ הַקּוֹל יוֹצֵא, אֵצֶל כָּל יִשְׂרָאֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ, הַזְּקֵנִים לְפִי כֹּחָן, הַבַּחוּרִים לְפִי כֹּחָן, וְהַקְּטַנִּים לְפִי כֹּחָן, וְהַיּוֹנְקִים לְפִי כֹּחָן, וְהַנָּשִׁים לְפִי כֹּחָן, וְאַף משֶׁה לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יט, יט: משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, בְּקוֹל שֶׁהָיָה יָכוֹל לְסוֹבְלוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר תהלים כט, ד: קוֹל ה' בַּכֹּחַ, בְּכֹחוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בַּכֹּחַ, בְּכֹחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַף נָשִׁים מְעֻבָּרוֹת לְפִי כֹּחָן, הֱוֵי אוֹמֵר כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְמֹד מִן הַמָּן שֶׁלֹא הָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּלֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות טז, ד: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וגו'. וְהַזְּקֵנִים, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות טז, לא: וְטַעֲמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. וְיוֹנְקִים, כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יא, ח: וְהָיָה טַעֲמוֹ כְּטַעַם וגו'. וְהַחוֹלִים כְּסֹלֶת מְעֹרָב בִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל טז, יט: וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ סֹלֶת וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךָ. וְהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים טָעֲמוּ אוֹתוֹ מַר וְגַד, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יא, ז: וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא וּמָה הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד נֶהְפַּךְ לְכַמָּה מִינִין בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַקּוֹל שֶׁהָיָה כֹּחַ בּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁלֹא יִנָּזֵקוּ. וּמִנַּיִן שֶׁהַקּוֹל נֶחְלַק לְקוֹלוֹת הַרְבֵּה שֶׁלֹא יִנָּזֵקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ, טו: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, הֱוֵי איוב לז, ה: יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. דָּבָר אַחֵר, יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת, אָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁלשָׁה קוֹלוֹת הוֹלְכוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְהַבְּרִיּוֹת בֵּינֵיהֶן וְאֵינָן שׁוֹמְעוֹת כְּלוּם, וְאֵלּוּ הֵן, הַיּוֹם, וְהַגְּשָׁמִים, וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת מִן הַגּוּף. הַיּוֹם מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעָאי זֶה הַכּוֹכָב שֶׁהוּא שָׁף בָּרָקִיעַ אֵינוֹ אֶלָּא כַּמַּסָּר סְפָרִים אֲחֵרִים: כַּמַּסְמֵר הַזֶּה שֶׁהוּא נָתוּן בָּעֵץ. הַגְּשָׁמִים מִנַּין, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים מב, ח: תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כֵּיצַד, יֵשׁ אִילָן שֶׁשָּׁרָשָׁיו יוֹרְדִים עֶשְׂרִים אַמָּה, וְיֵשׁ שְׁלשִׁים, וְיֵשׁ חֲמִשִּׁים, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן יוֹרְדִין אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְהַגְּשָׁמִים לְמַעְלָה אִם אֵין מַשְׁקִין אוֹתָן אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים אוֹתָן שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה הֵן מֵתִים, אִם שׁוֹתִין שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה, טוֹרֵף אוֹתָן שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים, אֶלָּא זֶה תְּהוֹם הָעֶלְיוֹן קוֹרֵא לַתַּחְתּוֹן אוֹמֵר לוֹ עֲלֵה וַאֲנִי יוֹרֵד, וְתַחְתּוֹן אוֹמֵר לוֹ רֵד וַאֲנִי אֶעֱלֶה, עַד שֶׁהָעֶלְיוֹן יוֹרֵד וּמַשְׁקֶה שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים וְהַתַּחְתּוֹן עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אוֹתָן שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ וְקוֹרְאִין זֶה לָזֶה, וּבְנֵי אָדָם בֵּינְתַּיִם וְאֵינָן יודעין שׁוֹמְעִין, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הַגּוּף וּבְנֵי אָדָם יוֹשְׁבִין אֶצְלוֹ וְאֵינָן שׁוֹמְעִין. הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמִדְיָן שמות ד, יט: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, נֶחְלַק הַדִּבּוּר לִשְׁנֵי קוֹלוֹת וְנַעֲשָׂה דוּ פַּרְצוּפִין, וְהָיָה משֶׁה שׁוֹמֵעַ בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, וְאַהֲרֹן שׁוֹמֵעַ, לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת.

10 וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים פה, יא: חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר דברים לג, ח: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ. וֶאֱמֶת זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יב, ז: לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה וגו'. הֱוֵי חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, כְּמָה דְתֵימָא וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים. צֶדֶק זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר דברים לג, כא: צִדְקַת ה' עָשָׂה. וְשָׁלוֹם זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר מלאכי ב, ו: בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי. נָשָׁקוּ, וַיִּשַּׁק לוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כָּל הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁל תִּפְלוּת חוּץ מִשָּׁלשׁ כדכתיב לעיל, וַיִּשַּׁק לוֹ, מַהוּ וַיִּשַּׁק לוֹ, זֶה שָׂמַח בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה שָׂמַח בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל זֶה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּשַּׁק לוֹ, נָטַל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, זֶה נוֹטֵל כְּהֻנָּה וְנוֹתֵן לְוִיָּה, וְזֶה נוֹטֵל לְוִיָּה וְנוֹתֵן כְּהֻנָּה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּשַּׁק לוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מָשָׁל לְזֶהָבִי שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ מוֹנִיטָה אַחַת וְרָאָה אוֹתָהּ מִבִּפְנִים שֶׁל חֶרֶס וּמִבַּחוּץ שֶׁל זָהָב, לְיָמִים הֵבִיאוּ לוֹ מוֹנִיטָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב, אָמַר לָהֶם הָרִאשׁוֹן חֶרֶס הָיָה וְהָיָה מְצֻפֶּה זָהָב, אֲבָל זֶה כֻּלָּהּ זָהָב. כָּךְ נְשִׁיקָה שֶׁנָּשַׁק עֵשָׂו לְיַעֲקֹב לֹא הָיָה אֶלָּא לִפְסֹלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר משלי כו, כג: כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ. וּמֶה הָיָה סוֹפוֹ משלי כו, כג: שְׂפָתַיִם דֹּלְקוֹת וְלֶב רָע, שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לְנָשְׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְׁכוֹ. אֲבָל נְשִׁיקָה שֶׁל אַהֲרֹן וּמשֶׁה הָיְתָה נְשִׁיקָה שֶׁל אֱמֶת, וַעֲלֵיהֶן הוּא אוֹמֵר תהלים פה, יא: חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: חֶסֶד, זֶה אַהֲרֹן. וֶאֱמֶת, זֶה משֶׁה. וְרַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: חֶסֶד, זֶה משֶׁה, שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם יוֹסֵף. וֶאֱמֶת, זֶה אַהֲרֹן, דִּכְתִיב מלאכי ב, ו: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, הֱוֵי: חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּשַּׁק לוֹ, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְמִי חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד, אִם לְאַהֲרֹן אִם לְמשֶׁה, יֵשׁ אוֹמְרִים לְאַהֲרֹן שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם וּמִתְנַבֵּא לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא משֶׁה וְיָעִיד עַל דְּבָרָיו שֶׁל אַהֲרֹן וְיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֱמֶת הָיָה מִתְנַבֵּא אַהֲרֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְמשֶׁה, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא משֶׁה וְיַאֲמִינוּ לִדְבָרָיו.

11 וַיַּגֵּד משֶׁה לְאַהֲֹרן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וגו', הִתְחִיל משֶׁה אוֹמֵר לוֹ כָּל הַדְּבָרִים וְכָל הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ לַעֲשׂוֹת לִפְנֵי הָעָם, כְּשֵׁם שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן עָשָׂה שמות ד, טו: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו.

12 וַיֵּלֶךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ וגו', אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, לָמָה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כָּעוֹף, מַה עוֹף אֵינוֹ פּוֹרֵחַ אֶלָּא בַּכְּנָפַיִם, אַף ישְׂרָאֵל אֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד אֶלָּא בַּזְּקֵנִים. גְּדוֹלָה הַזִּקְנָה, אִם זְקֵנִים הֵם חֲבִיבִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאִם נְעָרִים נִטְפְּלָה בָּהֶן יַלְדוּת. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שָׁנִינוּ שֶׁחָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד לַזְּקֵנִים, בַּסְּנֶה, דִּכְתִיב שמות ג, טז: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. בְּסִינַי, דִּכְתִיב שמות כד, א: וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' וגו'. בְּאֹהֶל מוֹעֵד, דִּכְתִיב ויקרא ט, א: קָרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וגו'. וְלֶעָתִיד לָבוֹא כְּמוֹ כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה כד, כג: כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִיְרוּשָׁלָיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. רַבִּי אָבִין אָמַר, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשִׁיב אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּגֹּרֶן וְהוּא יוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ כֻּלָּן כְּאַב בֵּית דִּין, וְדָנִין לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה ג, יד: ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו, עַל זִקְנֵי עַמּוֹ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ, הוּא יוֹשֵׁב עִמָּהֶן וְדָנִין לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וּמַה הוּא אוֹמֵר לָהֶם ישעיה ג, יד: וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב ישעיה ה, ז: כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, ישעיה ג, יד: גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם, וּכְתִיב ישעיה יד, לב: כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ. וְכֵן הָיָה דֶּרֶךְ הַמְּלָכִים לֵישֵׁב כְּגֹרֶן עֲגֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים ב יח, ט: וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יוֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים וְישְׁבִים בְּגֹרֶן. וְכִי בְּגֹרֶן יָשְׁבוּ, אֶלָּא כִּדְתָנֵינַן סַנְהֶדְּרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גוֹרֶן עֲגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה, וּשְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין יוֹשְׁבִין לִפְנֵיהֶם וכו': אָמַר שְׁלֹמֹה אֲנִי רְאִיתִיו יוֹשֵׁב עִמָּהֶן וְדָן בְּתוֹכָם, שֶׁנֶּאֱמַר משלי לא, כג: נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעֲלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ.

13 וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים, עָשָׂה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שמות ד, טז: וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם. וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם, כְּמָה שֶׁאָמַר לְמַעְלָה. וַיַּאֲמֵן הָעָם, עָשׂוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שמות ג, יח: וְשָׁמְעוּ לְקוֹלֶךָ, יָכוֹל לֹא הֶאֱמִינוּ עַד שֶׁרָאוּ הָאוֹתוֹת, לֹא, אֶלָּא וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה', עַל הַשְּׁמוּעָה הֶאֱמִינוּ, וְלֹא עַל רְאִיַּת הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ, עַל סִימָן הַפְּקִידָה שֶׁאָמַר לָהֶם, שֶׁכָּךְ הָיָה מָסֹרֶת בְּיָדָם מִיַּעֲקֹב, שֶׁיַּעֲקֹב מָסַר אֶת הַסּוֹד לְיוֹסֵף וְיוֹסֵף לְאֶחָיו, וְאָשֵׁר בֶּן יַעֲקֹב מָסַר אֶת הַסּוֹד לְסָרַח בִּתּוֹ, וַעֲדַיִן הָיְתָה הִיא קַיֶּמֶת, וְכָךְ אָמַר לָהּ כָּל גּוֹאֵל שֶׁיָבֹא וְיֹאמַר לְבָנַי שמות ג, טז: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, הוּא גּוֹאֵל שֶׁל אֱמֶת, כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה וְאָמַר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, מִיָּד וַיַּאֲמֵן הָעָם. בַּמֶּה הֶאֱמִינוּ, כִּי שָׁמְעוּ הַפְּקִידָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיִּקְּדוּ עַל הַפְּקִידָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ עַל כִּי רָאָה אֶת עָנְיָם.

14 וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, הֵיכָן הָלְכוּ הַזְּקֵנִים שֶׁלֹא חָשַׁב אוֹתָם עִמָּהֶם, שֶׁכְּבָר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שמות ג, יח: וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ הָלְכוּ עִמָּהֶן הַזְּקֵנִים וְהָיוּ מְגַּנְבִין אֶת עַצְמָן וְנִשְׁמָטִין אֶחָד אֶחָד שְׁנַיִם שְׁנַיִם וְהָלְכוּ לָהֶן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפַלְטֵרִין שֶׁל פַּרְעֹה לֹא נִמְצָא אֶחָד, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, וְהֵיכָן הַזְּקֵנִים, אֶלָּא שֶׁהָלְכוּ לָהֶן, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ עֲשִׂיתֶם, חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לָכֶם, אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה וְאַהֲרֹן עִם הַזְּקֵנִים לְהַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, הֶחֱזִירָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כד, יד: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָּזֶה. וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגוּ לִי בַּמִּדְבָּר. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם פְּרוּזְבּוּטִי שֶׁל פַּרְעֹה הָיָה, וּבָאוּ כָּל הַמְלָכִים כֻּלָּן לְכַבְּדוֹ, וְהֵבִיאוּ דּוֹרָאוֹת שֶׁל עֲטָרוֹת, וְהָיוּ מַעֲטִירִין אוֹתוֹ, שֶׁהוּא יוֹם קוֹזְמוֹקְרַטוֹר, וְהֵבִיאוּ אֱלֹהֵיהֶן עִמָּהֶן, מִשֶּׁעִטְּרוּ אוֹתוֹ, הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן עוֹמְדִין עַל פֶּתַח פַּלְטֵרִין שֶׁל פַּרְעֹה, נִכְנְסוּ עֲבָדָיו וְאָמְרוּ שְׁנֵי זְקֵנִים עוֹמְדִין עַל הַפֶּתַח, אָמַר לָהֶן, יַעֲלוּ. כֵּיוָן שֶׁעָלוּ הָיָה מִסְתַּכֵּל בָּהֶן שֶׁמָּא יְעַטְּרוּ אוֹתוֹ, אוֹ שֶׁמָּא יִתְּנוּ לוֹ כְּתָבִים, וְאַף לֹא שָׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמוֹ. אָמַר לָהֶם מִי אַתֶּם, אָמְרוּ לוֹ שְׁלוּחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָנוּ. מָה אַתֶּם מְבַקְּשִׁים, אָמְרוּ לוֹ: כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וגו', אוֹתָהּ שָׁעָה כָּעַס, וְאָמַר: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לְשַׁלַּח לִי עֲטָרָה, אֶלָּא בִּדְבָרִים אַתֶּם בָּאִים אֵלַי, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. אָמַר לָהֶם, הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֲחַפֵּשׂ בַּסֵּפֶר שֶׁלִּי, מִיָּד נִכְנַס לְבֵית אַרְמוֹן שֶׁלּוֹ וְהָיָה מַבִּיט בְּכָל אֻמָּה וְאֻמָּה וֵאלֹהֶיהָ, הִתְחִיל קוֹרֵא אֱלֹהֵי מוֹאָב וֵאלֹהֵי עַמּוֹן וֵאלֹהֵי צִידוֹן, אָמַר לָהֶם חִפַּשְׂתִּי שְׁמוֹ בְּבֵית גְּנָזַי וְלֹא מָצָאתִי אוֹתוֹ. אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְכֹהֵן שֶׁהָיָה לוֹ עֶבֶד שׁוֹטֶה, יָצָא הַכֹּהֵן חוּץ לַמְדִינָה הָלַךְ הָעֶבֶד לְבַקֵּשׁ אֶת רַבּוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, הִתְחִיל צוֹוֵחַ לִבְנֵי אָדָם שֶׁעוֹמְדִים שָׁם לֹא רְאִיתֶם בְּכָאן רַבִּי, אָמְרוּ לוֹ רַבָּךְ לָאו כֹּהֵן הוּא, אָמַר לָהֶן הֵן, אָמְרוּ לוֹ שׁוֹטֶה מִי רָאָה כֹּהֵן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. כָּךְ אָמְרוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן לְפַרְעֹה, שׁוֹטֶה, דַּרְכָּן שֶׁל מֵתִים לְתָבְעָן בֵּין הַחַיִּים, שֶׁמָּא הַחַיִּים אֵצֶל הַמֵּתִים. אֱלֹהֵינוּ חַי הוּא, אֵלּוּ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, מֵתִים הֵם, אֲבָל אֱלֹהֵינוּ הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. אָמַר לָהֶם בָּחוּר הוּא אוֹ זָקֵן הוּא, כַּמָּה שְׁנוֹתָיו, כַּמָּה עֲיָרוֹת כָּבַשׁ, כַּמָּה מְדִינוֹת לָכַד, כַּמָּה שָׁנִים יֵשׁ לוֹ מִיּוֹם שֶׁעָלָה לַמַּלְכוּת. אָמְרוּ לוֹ, אֱלֹהֵינוּ כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם, הוּא הָיָה עַד שֶׁלֹא נִבְרָא הָעוֹלָם וְהוּא יִהְיֶה בְּסוֹף כָּל הָעוֹלָם, וְהוּא יְצָרְךָ וְנָתַן בְּךָ רוּחַ חַיִּים. אָמַר לָהֶם וּמַה מַּעֲשָׂיו, אָמְרוּ לוֹ ישעיה נא, יג: נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, קוֹלוֹ חוֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים, קַשְׁתּוֹ אֵשׁ, חִצָּיו שַׁלְהֶבֶת, רוֹמְחוֹ לַפִּיד, מָגִנּוֹ עֲנָנִים, חַרְבּוֹ בָּרָק, יוֹצֵר הָרִים וּגְבָעוֹת, מְכַסֶּה הָרִים בַּעֲשָׂבִים, מוֹרִיד גְּשָׁמִים וּטְלָלִים, מַפְרִיחַ דְּשָׁאִים, וְעוֹנֶה חַיּוֹת, צָר אֶת הָעֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ וּמוֹצִיאוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם, דניאל ב, כא: מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין. אָמַר לָהֶם, מִתְּחִלָּה שֶׁקֶר אַתֶּם אוֹמְרִים, כִּי אֲנִי הוּא אֲדוֹן הָעוֹלָם וַאֲנִי בָּרָאתִי עַצְמִי וְאֶת נִילוּס, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל כט, ג: לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קִבֵּץ כָּל חַכְמֵי מִצְרַיִם, אָמַר לָהֶם, שְׁמַעְתֶּם שְׁמוֹ שֶׁל אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, אָמְרוּ לוֹ שָׁמַעְנוּ שֶׁבֶּן חֲכָמִים הוּא וּבֶן מַלְכֵי קֶדֶם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַצְמְכֶם קְרָאתֶם חֲכָמִים וְלִי בֶּן חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה יט, יא: חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה אֵיךְ תֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בֶּן חֲכָמִים אֲנִי בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם. רְאֵה מַה כְּתִיב בָּהֶן ישעיה יט, יא: אַךְ אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה, ישעיה כט, יד: וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר. הֱשִׁיבָם אֱלוֹהַּ שֶׁלָּכֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָשָׁע מִי ה' אָמַרְתָּ, בְּמִי אַתָּה לוֹקֶה, מ' אַרְבָּעִים, י' עֲשָׂרָה, הֵם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ח, טו: וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא, וְעַל הַיָּם מַהוּ אוֹמֵר שמות יד, לא: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה, כַּמָּה לָקוּ בְּאֶצְבַּע עֶשֶׂר מַכּוֹת, חֲשֹׁב חֲמִשָּׁה אֶצְבָּעוֹת שֶׁבַּיָּד הַגְּדוֹלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עֶשֶׂר מַכּוֹת, הֲרֵי חֲמִשִּׁים. דָּבָר אַחֵר, מִי ה', סַרֵס אוֹתוֹ, מִי יָם, הַיָּם הוֹדִיעֲךָ ה', אַתָּה אָמַרְתָּ: מִי ה', עָתִיד אַתָּה לוֹמַר שמות ט, כז: ה' הַצַּדִּיק. אַתָּה אָמַרְתָּ: לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', עָתִיד אַתָּה לוֹמַר שמות י, טז: חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵיכֶם. אַתָּה אָמַרְתָּ: וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ, אִלּוּ הָיָה שָׁם אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל הַזָּקֵן הָיִיתִי נוֹתֵן הַסַּל וְהַמַּגְרֵפָה עַל כְּתֵפוֹ.

15 וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, אָמְרוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁמָּא תֹּאמַר שִׁנִּינוּ אוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן שֶׁאָמַר לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַרְנוּ לוֹ: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִשְׁבִיל כָּךְ הִקְשָׁה כְּנֶגְדֵנוּ, חָזְרוּ וְאָמְרוּ: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים. פֶּן יִפְגָעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָא פֶּן יִפְגָעֲךָ, מַהוּ פֶּן יִפְגָעֵנוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּבוֹד, לְלַמֶּדְךָ שֶׁחַיָּב אָדָם לַחְלֹק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת.

16 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן. מַהוּ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אַתֶּם לָמָּה, וְדִבְרֵיכֶם לָמָּה. לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּיִים אַתֶּם אוֹמְרִים שמות ה, ח: נֵלְכָה וְנִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ, לְכוּ לְסִבְלוֹתֵיכֶם.

17 וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ, אָמַר לָהֶם אִם אֶלֶף אֲנָשִׁים אַתֶּם מְבַקְּשִׁים אוֹ אַלְפַּיִם הָיִיתִי נוֹתֵן, שֶׁמָּא שִׁשִּׁים רִבּוֹא אַתֶּם מְבַקְּשִׁים, לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי נְהוֹרָאי מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אֶלָּא שְׁנַיִם מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, נֶאֱמַר בַּמִּדְבָּר יחזקאל כ, יג: וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עליכם עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם, וְנֶאֱמַר בְּמִצְרַיִם יחזקאל כ, ח: לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרַיִם, מַה בַּמִּדְבָּר לֹא נִשְׁתַּיְּרוּ בָּם אֶלָּא שְׁנַיִם מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, אַף בְּמִצְרַיִם לֹא נִשְׁתַּיְרוּ בָּם אֶלָּא שְׁנַיִם מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ.

18 וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא, מְלַמֵּד עַל הָרָשָׁע שֶׁלֹא עִכֵּב לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶן רָע. וְזוֹ הָיְתָה גְּזֵרָה רְבִיעִית. וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר, אֵלּוּ הַמִּצְרִיִּים. הַשּׁוֹטְרִים, אֵלּוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁחֶשְׁבּוֹן הָיָה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כַּמָּה לְבֵנִים יַעֲשׂוּ בְּיוֹם, וּלְכָךְ הֶעֱבִיד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה בְּפֶה רַךְ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ הַלְּבֵנִים בְּכָל כֹּחָם וְלִרְאוֹת כָּל יְכֹלֶת שֶׁלָּהֶם, וּלְפִי מִסְפָּר שֶׁעָשׂוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת כָּל הַיָּמִים. כִּי נִרְפִּים הֵם, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, הִתְחִיל מְחָרֵק עֲלֵיהֶם שִׁנָּיו וְאוֹמֵר: נִרְפִּים אַתֶּם, לְשׁוֹן טִנּוּף הוּא, יִשְׁתַּחֲקוּ עַצְמוֹתָיו, קְדוֹשִׁים הֵם. עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר וגו' תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְיָדָם מְגִלּוֹת שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין בָּהֶם מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֲלָן, לְפִי שֶׁהָיוּ נָחִין בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶן פַּרְעֹה, תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ וגו', אַל יְהוּ מִשְׁתַּעַשְׁעִין וְאַל יְהוּ נְפִישִׁין בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

19 וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, כֵּיוָן שֶׁגָּזַר כֵּן הָלַךְ משֶׁה לְמִדְיָן וְעָשָׂה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְאַהֲרֹן הָיָה יוֹשֵׁב בְּמִצְרַיִם, וְאוֹתָהּ שָׁעָה הֶחֱזִיר משֶׁה אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו במדין לְמִדְיָן. אַתֶּם קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן, וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה משֶׁה בְּמִדְיָן, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמָחָר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכּוֹת, וְהֵם אוֹמְרִים פַּרְעֹה חוֹטֵא וְאָנוּ לוֹקִין. כֵּיוָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין לְהָבִיא תֶּבֶן וְלַעֲשׂוֹת, הָיָה הַמִּצְרִי רוֹאֵהוּ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וּמְשַׁבֵּר אֶת שׁוֹקָיו, לְפִיכָךְ וַיָּפֶץ הָעָם. וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר, אֵלּוּ מִצְרִיִּים הָרְשָׁעִים שֶׁהָיוּ דּוֹחֲקִים בָּהֶן וְאוֹמְרִים לָהֶם: כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם, אֲבָל הַשּׁוֹטְרִים לֹא הָיוּ אָצִים, שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים וְהָיוּ רוֹאִין אוֹתָן בְּצָרָה גְדוֹלָה וְלֹא הָיוּ דּוֹחֲקִין עֲלֵיהֶם.

20 וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיוּ כְּשֵׁרִים וּמָסְרוּ עַצְמָן עַל יִשְׂרָאֵל וְסָבְלוּ מַכּוֹת כְּדֵי לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, וּלְפִיכָךְ זָכוּ לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יא, טז: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם לָקוּ עֲלֵיהֶם, לְפִיכָךְ יִזְכּוּ לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְנִתְמַנּוּ נְבִיאִים עֲלֵיהֶם. וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ, תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ. וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר. וַיִּפְגְּעוּ אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָבִים, אַחַר שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל משֶׁה בְּמִדְיָן וְאָמַר לוֹ שמות ד, יט: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, בָּא משֶׁה מִמִּדְיָן וְאַהֲרֹן מִמִּצְרָיִם, וַיִּפְגְּעוּ בָּהֶן שׁוֹטְרֵי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ יוֹצְאִין מִלִּפְנֵי פַּרְעֹה. מַהוּ נִצָּבִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּתָן וַאֲבִירָם הָיוּ עִמָּהֶן, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן במדבר טז, כז: וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, הִתְחִילוּ מְחָרְפִין וּמְגַדְּפִין כְּלַפֵּי משֶׁה וְאַהֲרֹן:

21 וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט, אִם בֶּאֱמֶת בָּאתֶם מִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִשְׁפֹּט בֵּינֵינוּ וּבֵין פַּרְעֹה, וְאִם מֵעַצְמְכֶם בָּאתֶם יִשְׁפֹּט ה' בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם. אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִן הַמַּכּוֹת שֶׁהָיוּ מַכִּין אוֹתָם הָיָה רֵיחָן מַבְאִישׁ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר מֵאוֹתָן שֶׁהָיוּ מְשַׁקְעִין בַּבִּנְיָן הָיוּ מֵתִים וְרֵיחָן מַבְאִישׁ. וְרַבִּי חִיָּא אָמַר מָשָׁל לִנְבֵלָה שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה בְּזָוִית וְעָפָר מְכֻסֶּה עָלֶיהָ וְאֵין רֵיחָהּ עוֹלֶה, וּבָא אַחֵר וְגִלָּה אוֹתָהּ וְהָלַךְ רֵיחָהּ. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה, משֶׁה, רֵיחַ הָיָה בְּיַד מִצְרַיִם שֶׁאֲנַחְנוּ עֲתִידִין לִגָּאֵל, וּבָאתֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ. לָתֵת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בְּרַבִּי שָׁלוֹם אָמְרוּ לוֹ לְמשֶׁה לְמָה אָנוּ דּוֹמִין לְשֶׂה שֶׁבָּא הַזְּאֵב לִטֹּל אוֹתוֹ, רָץ הָרוֹעֶה אַחֲרָיו לְהַצִּילוֹ מִפִּי הַזְּאֵב, בֵּין הָרוֹעֶה וּבֵין הַזְּאֵב נִבְקַעַת הַשֶֹּׂה. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל משֶׁה מִבֵּינְךָ לְבֵין פַּרְעֹה אָנוּ מֵתִים.

22 וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר לָמָּה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא משֶׁה וְהֵשִׁיב דְּבָרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ: לָמָּה הֲרֵעֹתָה וגו', מַהוּ ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, בָּשָׂר וָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ לָמָה אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן, הוּא כּוֹעֵס עָלָיו, וּמשֶׁה אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נָטַלְתִּי סֵפֶר בְּרֵאשִׁית וְקָרָאתִי בוֹ וְרָאִיתִי מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל הֵיאַךְ נִדּוֹנוּ, מִדַּת הַדִּין הָיְתָה, וּמַעֲשֵׂה דּוֹר הַפְלָגָה וְשֶׁל סְדוֹמִיִּים הֵיאַךְ נִדּוֹנוּ, וּמִדַּת הַדִּין הָיְתָה. הָעָם הַזֶּה מֶה עָשׂוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ מִכָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁעָבְרוּ, וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ בראשית טו, ח: בַּמֶּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, וְאָמַרְתָּ לוֹ בראשית טו, יג: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, אִם כֵּן הֲרֵי עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל מִבָּנָיו, וְהֵן צְרִיכִין לְהִשְׁתַּעְבֵּד כְּמוֹ הֵם, וַאֲפִלּוּ כֵן הָיָה לוֹ לְהִשְׁתַּעְבֵּד דּוֹרוֹ שֶׁל יִצְחָק, אוֹ דּוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, לֹא לָעָם הַזֶּה שֶׁהוּא בְּדוֹרִי. וְאִם תֹּאמַר מָה אִכְפַּת לִי, אִם כֵּן לָמָה זֶה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע וגו', אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בֶּן חָמָא אָמַר לְפָנָיו שִׁמְךָ הַגָּדוֹל גִּבּוֹר וְנוֹרָא הוּא וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִתְיָרְאִין מִמֶּנּוּ, וּפַרְעֹה הָרָשָׁע שָׁמַע שִׁמְעֲךָ וְהֵזִיד. מַהוּ וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ וַדַּאי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה עָתִיד לְהַצִּילָם, אֶלָּא מָה אִכְפַּת לָךְ בְּאוֹתָן הַנְּתוּנִים תַּחַת הַבִּנְיָן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְשָׁה מִדַּת הַדִּין לִפְגֹעַ בְּמשֶׁה, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר, לֹא פָּגְעָה בוֹ מִדַּת הַדִּין.

23 וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, בְּמִלְחֲמוֹת פַּרְעֹה אַתָּה רוֹאֶה וְאֵין אַתָּה רוֹאֶה בַּמִּלְחָמוֹת שֶׁל שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן נְקָמָה יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידֶךָ, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁנָּטַל משֶׁה עַכְשָׁיו אֶת הַדִּין שֶׁלֹא יִכָּנֵס לָאָרֶץ.

פירוש עץ יוסף על שמות רבה ה׳

1 הה"ד מי יתנך כאח לי כו'. כי מה שהקפיד הכתוב לכתוב וישק לו רמז בזה היותם אוהבים זה לזה וזה שמח בגדולת זה. ולזה הביא מה שנרמז אליו אמצאך בחוץ אשקך:

2 באיזה אח הכתוב מדבר. פי' מדאמר כאח ולא אמר כאחים משמע דמאיזה אח המסויים מדבר:

3 הא גרסינן ישמעאל שונא ליצחק. כדאמר בתנחומא ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק אין מצחק אלא שבקש להורגו כו'. וכן בב"ר פרשה נ"ג מבואר ג"כ שהיה שונא לו ע"ש:

4 אלא כיוסף לבנימין. יונק שדי אמי כמשה לאהרן כו' מקום שנשקו אחים זה לזה משה ואהרן. מן ההכרח להעתיק מאמר זה כתיקונו משה"ש רבה שיר ח' מי יתנך כאח לי באיזה אח כו' ויקנאו בו אחיו. באיזה אח יונק שדי אמי הוי אומר כיוסף לבנימין שאהבו בלבו שנאמר ויאמר יוסף אתם את בנימין וגו'. אמצאך בחוץ אשקך. חוץ זה המדבר שהוא חוץ לישוב. אשקך כשני אחים שנשקו זה לזה. ואלו הן משה ואהרן שנאמר וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו. לא יבוזו לי א"ר פנחס מעשה בשני אחים כו' נפלה דליקה כו' ובאת אחותו מגוש חלב התחילה מגפפתו מחבקתו ומנשקתו ואומרת לית דא מבדה לי כמו מבזה. ור"ל אין בזה בזיון לי שאני מנשקו. כי מרוב שמחה אני עושה זה דהוה אחי באננקי בצרה ונתפלט ממנו ע"כ. וכצ"ל גם כאן. וכוונת המאמר היכן מצינו אח שאוהב את אחיו דקאמר מי יתנך כאח לי. והלא מצינו קין ששונא את אחיו וכו' ומשני דלאו על סתם אחים קאמר. אלא על יוסף ובנימין ומשה ואהרן קאמר. ורמוזים במ"ש יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך. ור"ל שיונק שדי אמי מרמז כיוסף לבנימין. ולא אמר גם כן וכבנימין ליוסף משום שיוסף יונק שדי אמו של בנימין. אבל בנימין לא יונק שדי אמו של יוסף שהרי מתה מלידה. ואמצאך בחוץ אשקך מרמז למשה ואהרן. ומתחלה מפרש המדרש שנשקו משום נשיקה של פרקים. ואחר זה אמר ויש אומרים אף נשיקה של קריבות כו'. ורבי פנחס מביא המעשה לומר שגם אהרן נשק למשה בשביל שהיה משה בצרה ובסכנת מות כמש"ש ויהי בדרך במלון וגו' ויבקש המיתו. ומפרש בזה על דרך רמז סוף הכתוב דגם לא יבוזו לי. וכמו שאמרה האחות איני מרגלת לבוא אליך לנשקך אלא פחדתי כו':

5 ואחד בבית מירון. הוא כפר מירון שסמוכה לגוש חלב:

6 באיזה חוץ מדבר. שאע"פ שסתם חוץ הוא רחוב עיר מ"מ יש לפרש גם על המדבר על שהוא חוץ ליישוב:

7 בן י"ב שנה נתלש משה כו'. קאי אפסוק ויאמרו העם כי פקד וגו' משמע דכששמעו פקד פקדתי שזה הסימן היה מסור בידם היו מאמינים בו מה שאין כן אם היה בן מ' או בן כ' כדעת אמוראי דפ' א' לא היו משגיחין בו ובסימן פקד פקדתי. כי היה מקום לומר שאביו או שאר זקנים מסרו לו. וערבובי דברים יש כאן שסיים בפ' לך לקראת משה ושתק מלפרש עד פסוק ויאמן העם וחזר לפרש עוד הפעם הפסוק אלכה נא ואשובה כסדר הכתוב:

8 נתלש. פי' נעקר בכל כרחו בההוא עובדא דהריגת המצרי. וטעמא דרב אחא שאמר בן י"ב שנה נתלש הוא משום דכתיב מי שמך לאיש משמע ליה שעדיין לא נקרא איש. וכשהוא בן י"ג נקרא איש:

9 מבית אביו. אע"פ שבבית פרעה היה גדל. לפי שהיה יוצא ובא לבית אביו כדכתיב ויצא אל אחיו קאמר הכי:

10 למה כן. ר"ל למה לא עשה לו ה' נס מבלי שיצטרך לברוח ולהיות נע ונד בארץ לא לו:

11 אביו מסרה לו. הסימנים מלשונות הגאולה. אבל השתא לא יאמרו כן כי לא ימסור הסוד אלא לזקן יפ"ת:

12 שיוסף מסרה. שמסורת בידם מיוסף שבלשון פקד פקדתי יהיו נגאלים כדלעיל פ"ג. וס"ל שללוי מסר הסוד כי הוא הקדוש שבאחים:

13 אתה מוצא כו'. כלו' ולכן יש להזהר שלא לומר אלא לך לשלום מאחר שהנסיון הורה שזה נתקיים לטובה וזה לא:

14 כל מקום שנאמר בו לך לשלום. משום דבחנה נמי כתיב לכי לשלום. גם יהונתן אמר לדוד לך לשלום. וכן אלישע לנעמן. והכהן אמר לשבט דן לכו לשלום. ודוד לאביגיל אמר עלו לשלום להכי קאמר כל מקום:

15 הלך וחזר. כלומר שלא נכשל בדרכו ויכול לחזור למצוא חפצו:

16 יתרו אמר למשה לך לשלום הלך וחזר. ובשלהי ברכות מסיים דוד אמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה. ובילקוט איתא באבנר כתיב וישלח דוד את אבנר וילך בשלום הלך ולא חזר. והטעם כיון שאומר לך לשלום כוונתו תלך ותוסיף שלימות אבל כשאומר לו לך בשלום כוונתו שילך בשלימותו ושוב לא יוסיף שלימות שימות. ועיין מ"ש בתנחומא:

17 למדתך תורה דרך ארץ כו'. ואע"ג דלעיל פ"ד סי' ד' אמר שבעל השבועה נתן לו רשות צ"ל דר"י פליג וס"ל דכל דאפשר לקיים השבועה יש לקיים. שלא תתבטל המצות ע"פ הדבור אלא היכא דלא סגי בלאו הכי:

18 שהנשבע בפני חבירו כו' עיין בפ"ד דנדרים בבבלי ובירו':

19 נשבע ליתרו. שלא ילך חוץ לדעתו. כדלעיל פ"א:

20 והתיר שבועתו בפניו. היינו התרה ממש ע"י פתח כדאיתא בפ"ד דנדרים. ורבי יוחנן בעל המאמר הזה פליג על מ"ד שהתיר לו יתרו את נדרו דהיינו שנתן לו רשות אלא ס"ל לרבי יוחנן התרה ממש. והמתיר לו היינו הקב"ה כדמשמע בתנחומא יפ"ת:

21 במדין נדרת כו'. ולפי דרש זה פי' הכתוב כך הוא ויאמר ה' אל משה בסיני. במדין לך תחלה והתר לפני יתרו. והדר שוב מצרים ופי' ויאמר ה' אל משה וכבר אמר לו ה' למשה במדין לך:

22 והלא דתן ואביהם היו. כדאמר בנדרים פ' ר"א כל מקום שאתה מוצא נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם. ופי' הרא"ש שכן מצינו בהם אשר הצו וכתיב יצאו נצבים הילכך ב' אנשים עברים נצים הם דתן ואבירם. ולא מתו מדהיו במחלקותו של קרח:

23 שנתענו. לשון עניות ועני חשוב כמת. ולא היו יכולין להזיקו שאין דבריהם נשמעים:

24 ד' הם חשובים כמתים. עיין בב"ר פ' ע"א:

25 במסכת עכו"ם. דף ה' ובנדרים דף ס"ה:

26 למה הוליכן. שהראשונים מבקשים לצאת והוא בא להוסיף על הראשונים:

27 זה אחד מי"ח דברים. עי' בתנחומא ובמס' מגילה ובריש ילקוט בראשית:

28 ששינו לתלמי המלך. שכתבו לו וירכיבם על נושא בני אדם. ופרש"י על נושא בני אדם דמשמע נמי גמל. שלא יאמר וכי לא היה לו למשה רבכם סוס או גמל. והראב"ע כתב בעבור שהוא גרעון שתרכב אשת הנביא על חמור אחד היא ושני בניה:

29 ויקח משה את מטה וגו'. עשה כמו שא"ל הקב"ה כו'. וכאילו אמר ויקח משה את המטה שציוהו אלהים לקחת בידו. וכן דרשו על מש"כ סוף פ' בשלח ומטה האלהים בידי א"ל משה ליהושע מטה זה בידי שאמר המקום יהי בידך לעולם עכ"ל. ור"ל ע"ש זה נקרא מטה אלהים ע"ש ציווי שיהיה בידי תמיד. וזהו הפירוש ממש כדלעיל יפ"ת וע"ש עוד טעם אחר:

30 ויאמר ה' אל משה בלכתך וגו'. ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה:

31 וכי על איזה מופת אמר כו' אלא כו' שהיה כתוב עליו נוטריקון כו'. וז"ל הרמב"ן ולפי זה הדרוש יהיה פירוש הכתוב נכון ראה והסתכל במטה אשר שמתי בידך שכל המופתים החקוקים בו תעשה לפני פרעה וכן משמעות לשון ראה כלו' שצריך עיון והסתכלות על כי לא היו מפורשים המופתים רק בנוטריקון דצ"ך כו':

32 כדי לפרוע דינם. אשר הרבו לחטוא:

33 גלה לו הקב"ה כו'. הכונה בזה שלא נפרש שצוהו לומר עכשיו לפרעה כן וכמו שפירש"י בחומש ע"ש דהא לא מצינו שאמר לו משה עתה בלכתו רק אלהי העברים נקרא עלינו וגו'. ומענין הנה אנכי הורג אין שום זכר. לכן ברור הוא שפירושו שהוא רק הודעה וגילוי למשה שאע"פ שיעשה כל המכות לא ישלחם עד שיאמר לו מכות בכורות בסוף אחר כל המכות שעברו עליו כבר ואז ישלחם:

34 ולכך לא הוצרך הכתוב לפרסם לו בסוף. כשאמר לו ה' עוד נגע לא הוצרך לפרש לו מה היא כי במ"ש אחרי כן ישלח אתכם ידע כי זו מכות בכורות שכבר גילה לו שלא ישלחם עד מכה זו:

35 מהו בני בכורי. ר"ל מה טעם לקרוא לישראל בן בכור טפי משאר אומות שקדמו בעולם. וגם מצד האבות ישמעאל גדול מיצחק ועשו מן יעקב:

36 על יעקב אבינו אמר. שמפני שהבכורה לצורך העבודה שיעקב קנה הבכורה כדי לעבוד למקום. לכן אמר בני בכורי ישראל על שם שהם בני יעקב שנתייחד לעבודתי. לכן אומר אליך שלח את עמי ויעבדוני:

37 כדי שיוכל לעבוד. שמתחלה היתה עבודה בבכורות:

38 שלא נתלה למשה עליה. דמכיון דעם היותו צדיק גמור לא תלה לו. משמע דחביבה מילה מאד וכדתנן בהדיא בפ"ד דנדרים:

39 אפי' שעה אחת. שבדרך לא רצה למולו מפני סכנת הדרך. והמלון לא היה רחוק ממצרים וחשב משה שאחר שעה יבא למצרים וימול אותו. ואילו היה משה נותן ללבו שבאורחא פורתא ליכא סכנה היה מל אות במלון. אך לפי שנתעסק תיכף במלון כדכתיב ויהי בדרך במלון לא נתן אל לבו זאת. והמלאך לא המתין לו אותה השעה שהיה צריך לילך מהמלון עד מצרים:

40 מלאך של רחמים היה. שפי' ויפגשהו ה' מלאך ה' כתרגומו. אלא שביטול המצוה נהפך למלאך אכזרי:

41 מלאך של רחמים היה. מדלא קאמר מלאך האלהים. כי ה' מדת רחמים. ופליגא אדאמר בפ"ד דנדרים באו אף וחמה ובלעוהו:

42 ואעפ"כ ויבקש המיתו. דס"ל דויפגשהו ה' ויבקש המיתו אמשה קאי. דלאו כרשב"ג דאמר בפ"ד דנדרים לא למשה רבינו בקש אותו שטן להרוג אלא לאותו תינוק ע"ש:

43 אמרה חתני. פי' בעלי תהיה אתה נתון לי. וזו דרך בקשה כלומר מבקשת אני מה' שתהיה נתון לי. ואז וירף ממנו שנתקבלה תפלתה:

44 היה חייב מיתה. דמים דכאן לשון מיתה ופי' היה חייב מיתה בשביל המילה:

45 הה"ד ירעם אל בקולו נפלאות. שהדיבור לאהרן לא היה במצרים. אלא דבור שנתייחד למשה במדין נחלק לדו פרצופין כדמסיק. ומביא סמוכים לזה מפסוק ירעם אל בקולו נפלאות שחלק הדבור לשני קולות למשה ולאהרן כדלקמן. ומתחלה מפרש אותו הפסוק בכל פירוש דמצי כדרך המדרש תמיד:

46 מהו ירעם. שאם כפשוטו שמיירי בקול המתחדש מרעם אין זה פלא אלא דבר טבעי. אלא במתן תורה מדבר:

47 בא עליהם מן הדרום כו'. ועשה הקב"ה זה להודיע שאינו מתקומם במקום אבל כבודו מלא עולם. ולכן ישמע קולו מכל הצדדים בשעת אחת:

48 שנאמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך וגו'. ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. שפירושו שהקול בא מן השמים וג"כ מהאש שבארץ:

49 והחכמה מאין תמצא. לצחות הלשון נקט לישנא דקרא. אבל קרא גופיה לא מיירי בדברי ישראל:

50 שנאמר ה' מסיני בא וזרח. דמדכתיב וזרח דייק שבא מן המזרח. ומדכתיב אלוה מתימן יבא דייק שבא מן הדרום. ומכיון דאשכחן ב' אלה שמעינן נמי שכנגדם דמ"ש אלו רוחות משאר רוחות. ובספרי בפ' כנשר יעיר קנו משמע דה' מסיני בא ר"ל מג' רוחות ע"ש:

51 ואומר וכל העם רואים את הקולות. ס"ל שאין קולות אלו הנזכר לעיל ויהי קולות וברקים וענן כבד. אלא קול יוצא מפי הגבורה כשדיבר עמהם. והוזקקו לומר כן מדכתיב רואים דהול"ל שומעים. ולכן קאמר שזה קול אלהים יוצא באש ונחקק בלוח ועל זה יצדק לומר רואים:

52 אלא הקולות. וזה מפני שבא מכל הצדדים כדלעיל שאע"פ שהקול אחד היה מחמת שהיה נהפך לכל הצדדים קרי ליה קולות. ורבי יוחנן פליג ואמר שקולות רבים היו ממש לפי שהקול נחלק לשבעים לשון. והיינו דמסיים ומנין שהקול נחלק לקולות הרבה:

53 ונחלק לשבעים קולות. בתנחומא וכן לקמן פ' כ"ח גרסי' נחלק לז' קולות ומשבעה קולות לע' לשון ועמ"ש בתנחומא:

54 וכל אומה ואומה שומעת קול בלשונה. כי אז היתה עת רצון כי נפתחו שערי החכמה העליונה וירד השפע למטה ולהיות כי א' אומות היו בעולם וכל אחת היתה מיוחדת בעניינה ובכחותיה וטבעיה. וכפי כחותיה כן ירדה השפע עליה איש איש כפי תכונותיו המיוחדות וכפי קולו המורגל. אך לא היתה זאת בכחם לקבל. כי היו נזוקים בזה. כי כן טבע השכל העמוק לבלתי יודע. שמעביר גבול שכלו וישתומם בדעתו וינזק כמה שאמרו בן זומא הציץ ונפגע ובן עזאי הציץ ומת:

55 ונפשותיהם יוצאות. זה דרך גוזמא וכן מ"ש והורג לעכו"ם. וה"פ כי רעדה אחזתם וכאילו נפשותיהם יוצאות. אבל לישראל היה מוסיף בהם חיים ורפואה. וז"ש בסמוך ונותן חיים לישראל. שהיה נותן להם חיים מחודשים:

56 אתה היית שומע קולו וחיית. מסיפיה דקרא דכתיב מדבר מתוך האש כמוני ויחי וע"ז אמר אתה היית כו' ועיין ויק"ר פ"א:

57 בא וראה היאך הקול יוצא כו'. זה סייעתא לדרשת הקולות קולות הרבה וירעם אל בקולו נפלאות דלעיל. כי גם הקול שיוצא לישראל היה לכל אחד כפי כחו שיוכל לסבול. כי חלושי הכח היו מרעידים לקול הגדול שהקול הנבואיי היה צריך להיות בענין נורא ומפחיד בכל מה שאפשר לכל אחד לסבול כדי שיוגדל בעיניהם וכמ"ש לעיל פ"ג אם יגלה עליו בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה:

58 וכה"א קול ה' בכח. דבמתן תורה מיירי המזמור ההוא כדאי' במכילתא:

59 ואף נשים מעוברות לפי כחן. י"ל דמביא זה לראיה שפירש קול ה' בכח בכח כל אחד ואחד שהרי בהכרח לנשים המעוברות צריך קול נמוך שהקול החזק יפילן. וא"כ ע"כ לומר שה' יתן בקולו לכל אחד כראוי לו יפ"ת. והא דכתיב קול ה' בכח תיבת בכח לא קאי אכח של הקב"ה. אלא אכח בן אדם שהיה לו כח לסבול. והרי חשב ז' חלוקות זקנים. בחורים. קטנים. יונקים. נשים. ומשה לפי כחו. והם ו'. וקול אחד לעכו"ם הרי ז' קולות משום דז' פעמים נאמר קול ה' במזמור הבו לה' בני אלים הנאמר על התורה:

60 הבחורים כו' והזקנים כו'. ולא הזכיר כאן נערים וקטנים כי מאכלם שוה לבחורים כל שיצאו מכלל יונקים. ולא הזכיר המעוברות אע"פ שצריכות מיני רכיכין דבכלל חולים הם:

61 שנא' וטעמו כצפיחת בדבש. כלומר דכיון דקשי קראי אהדדי מוקמינן חד בזקנים ואידך בבחורים כו':

62 והיה טעמו כטעם לשד כו'. דרש תיבת לשד ע"ש שדים כדפרש"י בשם רבותינו:

63 מר כגד. כצ"ל ופי' שזרע הגד כשהוא רענן הוא מר. או פירושו מר כגידין הללו:

64 ג' קולות הולכות מסוף העולם ועד סופו והבריות ביניהם ואינם שומעים. ופרש"י ביומא פ"ק שקולן הולך דרך שביל שאינו נשמע לבריות. והטעם כדי שלא יערבב העולם בקולות. וכה"ג נמי מפרש בת"כ גבי משה דכתיב ויקרא אל משה הקול היה הולך ומגיע לאזניו של משה דרך שביל וכל ישראל לא שומעים. וע"ז אמר כאן והבריות ביניהם ואינם שומעים:

65 היום. היינו גלגל חמה. ולפי שבאורו מציאות היום קרי ליה יום והשמש נקרא כוכב הגדול:

66 אמר ר' יהודה כו'. בב"ר פ"ו סי' י"ב איתא אמר רבי יודא את סבור שהוא שף ברקיע ואינו אלא כמסר הזה שהוא נוסר בעץ שהוא שף ר"ל שהוא מתגלגל על שטח הרקיע ואינו אלא שנכנס בגוף הרקיע וחותך אותו בהלוכו בתוכו כמסר הסר בעץ:

67 הגשמים. אין הכוונה על הגשמים בעצמתם כי אם על השר הממונה עליהם. וכמו שפירש"י ביומא גבי רדיא:

68 עשרים אמה ויש שלשים. לכאורה זה סותר למ"ש בפ' ב' דב"ב מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמות משמע ששרשיהם יורדין עד כ"ה אמה ת"נ:

69 ויש חמשים. זה חרוב ושקמה דתנן שם ובחרוב ושקמה מרחיקין חמשים אמה:

70 אלא שלשה טפחים. בשמעתין דערוגה בשבת מוכח שהיא חטה ונקראת אילן למ"ד אותו עץ שאכל ממנו אדם חטה היה:

71 טורף. פי' שוטף:

72 אלא זה תהום העליון כו'. שלכל כח טבעי מיוחד כח עליוני הפועל ההשתנות הזאת ודבר זה הוא מחקר דרך למתבוננים:

73 הוי ירעם אל בקולו נפלאות. דהתם בירידת גשמים קמיירי כמ"ד לעיל בר"ר פ' כ"ו כל אורה שנאמר באליהוא אינה אלא בירידת גשמים. וקרי קול קריאת התהומות קולו כי השי"ת סבת הכל. וקאמר נפלאות על היות הבריות בינתיים ואינן שומעות. וז"ש עושה גדולות ולא נדע כלו' שאין אנו מרגישים באותה שעה בדבר:

74 והנפש וכו'. ואינן שומעין הוי ירעם אל בקולו נפלאות. וקרי ליה קולו כי בגזירתו תפרד מהגוף ויתחדש הקול ההוא. ואע"פ שאין עסק הכתובים בענין הנפש י"ל דאגב אורחיה כייל נמי קול הנפש באומרו נפלאות בל"ר:

75 נחלק הדבור לשני קולות. שהל"ל צא לקראת משה ע"ד צא נא לקראת אחז לכן אמר שזה הוא הדבור שנאמר למשה לך שוב למצרים ומפני משה הצרך לומר לך אע"פ שאינו מדוקדק כלפי אהרן יפ"ת. ועיין מ"ש לעיל ריש סי' ט':

76 ואהרן שומע לך לקראת משה. שאע"פ ששני המאמרים אינם שוים. זה היה מנפלאות ה' שהדבור האחד יתחלק לב'. ובכלל הפליאה ג"כ שמשה ישמע הדבור הא' ואהרן ישמע המאמר הב'. וע"ז אמר הוי ירעם אל בקולו נפלאות שהוא פלא אחר בקול ה' זולת הפלאים הנזכר ובתנחומא גרס הכא ומי שהיו באמצע לא היו שומעים כלום הוי ירעם אל בקולו נפלאות והכוונה בזה כי מזולת היות הפלא השתנות הקול למשה ולאהרן היה ג"כ בכלל הפלא שהאמצעים שהיו בין מדין למצרים לא שמעו בו יפ"ת:

77 הה"ד חסד ואמת נפגשו כו'. ס"ל ששניהם נשקו זה את זה. ומייתי סמך מדכתיב חסד ואמת נפגשו ונשקו דמשמע זה את זה וה"נ נפרש ויפגשהו וישק לו:

78 חסד זה אהרן כו'. ר"ל איש חסד. ותפס התוארים במקום המתוארים. ע"ד ואני תפלה:

79 חסד זה אהרן כו'. ר"ל שמשה היה מבקש את הדין. ואהרן יותר רחמן שמבקש השלום והפשרה. וזהו היותו אהרן מדת החסד והרחמנות ומשה מדת האמת וכן משה מצד הצדק ממש ואהרן מבקש פשרה והוא ענין השלום כמ"ש בפ"ק דסנהדרין אי זהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע. ועכ"ז אהבו ונשקו זה את זה יפ"ת:

80 לאיש חסידך. וקאי אאהרן כדאית' בכמה דוכתי:

81 ואמת זה משה. ואע"נ דבאהרן נמי כתיב תורת אמת היתה בפיהו ולהכי קאמר רבי עזריה בסמוך אמת זה אהרן. לא קשה שאע"פ שהיתה תורת אמת בפיהו היה מתנהג בדרכי החסד והשלום ולא יקרא שמו רק כפי המעשה יפ"ת:

82 צדקת ה' עשה. וקאי אמשה דכתיב כי שם חלקת מחוקק ספון כדאיתא במס' סוטה:

83 בשלום ובמישור. וסיפא דקרא כי שפתי כהן ישמרו דעת. דמשמע דקאי אאהרן כדאיתא בכמה דוכתי:

84 מהו וישק לו. כלו' מאי חדושא בנשיקות האחים:

85 זה שמח כו' וזה שמח כו'. קמפרש וישק לו זה לזה מדסתם וכתב לישנא דמשתמע הכי והכי:

86 ד"א וישק לו כו'. דרש וישק לו לשון מקח וממכר מל' נקיט ליה שוקא. וקאמר נטל כהונה ולויה. פירוש משה נטל לויה ואהרן נטל כהונה. וקמפרש כי לקיחה זו דרך מקח וממכר ומפיק ליה בלשון שוק כי זה נטל כהונה ונתן לויה כו' יפ"ת:

87 משל לזהבי כו'. מפרש נשיקה כפשוטו ולדיוקא אתא כלומר לזו יקרא נשיקה ולא של עשו ליעקב והביא משל הזהבי שראה מכבר מטבע מזויף כשרואה מטבע טובה אומר כי זה אין בו זיוף. כך כאן רמז פתיחות עשו יפ"ת:

88 מוניטה. מטבע:

89 מבפנים של חרס. שהוא זיוף גמור. וכן נשיקת עשו ליעקב היה זיוף ממש ולא היתה נשיקה אלא נשיכה ת"נ:

90 לא היה אלא לפסולת. כמו שמורה הנקוד על וישקהו כדלעיל בר"ר פ' ע"ה:

91 כסף סיגים מצופה על חרש וגו'. כמו כסף סיגים על חרש כן המדבר שפתיו דולקים בדברים טובים בחימום ובלבו רק רע:

92 ומה היה סופו. פי' שלבסוף היה נוטר לו איבתו כדכתיב ועברתו שמרה נצח. והעד ויבא עמלק. חסד ואמת נפגשו. כי פגישתם היה בבקשת כל אחד מדתו חסד ואמת. וכן בצדק ושלום נשקו זה לזה ולא באיבה בלב:

93 חסד זה אהרן. כדלעיל סימן י"א:

94 שעשה חסד עם יוסף. ליטפל בעצמותיו. שהוא חסד של אמת כמ"ש בב"ר פ' צ"ט:

95 הוי חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו וישק לו. כצ"ל ורבי יהודה בר"ס ורבי עזריה באו לדרוש ראשית המקרא חסד ואמת נפגשו וריב"ס דריש חסד זה אהרן כו'. ורבי עזריה מפרש חסד זה משה כו' משום דלריב"ס מזכיר הכתוב שלא כסדר דמתחלה אמר חסד ואמת נפגשו חסד זה אהרן ואמת זה משה והדר אמר צדק ושלום נשקו צדק זה משה ושלום זה אהרן והזכיר משה בתחלה. לכך דריש חסד נמי אמשה. אבל סוף המקרא צדק ושלום נשקו פירשו כמו לעיל לכן מקצר וסיים צדק ושלום נשקו וישק לו. ואמר עוד אין אנו יודעים למי חלק כו'. שרוצים לפרש תורת אמת כו' על מה שנתאמת עתה לישראל גאולתם ע"י הנבואה שנתנבא להם כבר עודם במצרים וזה לחלוק כבוד או למשה או או לאהרן וכמו שמבאר ומפרש תורת אמת היתה בפיהו מה שהיתה בפיו של אהרן נבואת הגאולה הוא להורות או אמונתו ואמיתתו של עצמו ע"י משה אחיו. ויאומן המוקדם במאוחר. והוא חלוקת הכבוד לו לעצמו. או הוראת אמיתות משה בענין בשורת הגאולה ויאומן המאוחר במוקדם:

96 התחיל משה אומר לו כו'. ובא הכתוב לומר שעשה כמו שצוה. ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו. וז"ש כשם שאמר לו הקב"ה כן עשה. ולכן יהיה פירוש כל דברי ה' אשר שלחו הדברים ששילחו לדבר לפני העם:

97 כשם שאמר לו הקב"ה כו'. ואע"פ שבמעשה האותות לא פירש הכתוב שיעשו ע"י אהרן צ"ל שפי' ודברת אליו ושמת את הדברים היינו שיגיד לו כל מה שאמר לו ה' לדבר ולעשות לפני העם כדי שיעשם אהרן:

98 למה נמשלו ישראל בעוף. דכתיב יונתי בחגי הסלע. וכתיב כנפי יונה נחפר בכסף:

99 מה עוף אינו פורח אלא בכנפים כו'. ור"ל כשישראל צריכין לעשות דבר טוב אז מתיעצים בעצת הזקנים כעוף הפורח בכנפים שלו:

100 בזקנים. היינו ת"ח כי בעצתם וזכותם ישראל עומדין כדלעיל פ"ג. ולכן אידמו לכנפים כי הם סוככים בכנפיהם על ישראל:

101 גדולח הזקנה. היינו החכמה. שאם זקנים ממש הם בוודאי חביבים הם לפני הקב"ה. ואם החכמים שמכונים בשם זקנים נערים הם בשנים. נטפלה בהם ילדות. פי' הילדות טפלה בהם ואין נחשב בהם למאומה. והחכמה בהם עיקר שכל הנהגותם הוא כהנהגת הזקנים וכן הוא כוונת המת"כ בויק"ר פ' י"א ע"ש. ובעל ידי משה לא כיוון יפה. או כך פירושו גדולה הזקנה כו' אם זקנים ממש הם החכמים הם חביבין ודאי אבל אם נערים הם נטפלה בהם הילדות כי אין דעתם שלמה מצד הילדות ולכן אינם חביבין בהחלט ובפי' אמרי יושר גריס נטפלה להם זקנה. דהיינו שהדרן הקב"ה בשיבה כדאשכחן בראב"ע הרי אני כבן ע' שנה:

102 תני רשב"י בכמה מקומות כו'. הביא ראיה שכדי לחלוק כבוד לזקנים אמר לך ואספת את זקני ישראל מצד שחביבה לו הזקנה. שכן בכמה מקומות מצינו שחלק להם הקב"ה כבוד לזקנים מצד הזקנה:

103 דכתיב ואל משה אמר. וזה בסיני היה שפרשה זו קודם מ"ת נאמר כדפרש"י בחומש:

104 ולעתיד לבא כמו כן. ר"ל אף לעתיד שכל הארץ ימלא דעה את ה' עכ"ז יחלוק כבוד לזקנים בחכמה שגם אז יהיו החכמים מכובדים:

105 את זקני ישראל כגורן. בעגולה כגורן וכדרך המלכים כדמפרש. והיינו וכנגד זקיניו כבוד פי' כבוד ה' יהיה נגד זקניו:

106 הוא יושב עמהם ודנין כו'. וה"ק קרא ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו של מעלה ודנין לעכו"ם. שגם השרי מעלה יהיו עם הקב"ה בדין. כאומר וה' הוא ובית דינו:

107 וכי בגורן ישבו. הא אין כבוד מלכים לישב בגורן. ובפ"ק דחולין איתא אטו שער שומרון גורן הוה:

108 סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כו'. ופי' שער שומרון שער ב"ד שיושבים שם סנהדרין כמו שת"א שעריך לתרע בית דינך רש"א:

109 כדי שיהיו רואין זא"ז. להיות שומעין איש דברי חבירו ומתווכח זה עם זה עד שתצא הוראה כהלכה. שאילו היו יושבין בשורה שלא בעיגול אין בן ראש השורה רואה את בני סוף שורתו. ובעגולה שלימה לא היו יושבין כדי שיהא מקום לצאת ולבא רש"י או מפני סופרי הדיינים יפ"ת:

110 אמר שלמה אני ראיתיו. פי' ברוה"ק ראה בעתיד שהקב"ה יושב ודן עם הזקנים כדלעיל. ואמר נודע בשערים. על עתיד שאז יהיה נודע וניכר במראין עליו כאילו באצבע כדאי' לקמן ספר ויק"ר:

111 שנא' נודע בשערים בעלה. ואשת חיל רמז לכנסת ישראל:

112 עשה כמו שאמר הקב"ה. כלומר שאמר להם מה שאמר לו ה' אלהי אבותיכם שלחני אליכם. דהיינו הדברים הנוגעים להם. ומ"ש אשר דבר ה' פי' שעשה כמו שאמר ה' ודבר הוא לך אל העם. ופי' אשר דבר כאשר דבר ה' וחסר כ"ף:

113 מה שאמר למעלה. פי' מה שאמר בפירקין סימן י"ד שה' צווהו באהרן שהוא יעשה האותות לפני ישראל אע"פ שאינו מפורש בכתוב כדפירשתי התם:

114 עשו כמו שאמר הקב"ה ושמעו לקולך. שבלתי אותות יאמינו לו כדלעיל פ"ג:

115 על השמועה האמינו. דאם לא כן וישמעו למה לי:

116 ולא על ראיית האותות. עמ"ש פ"ג ריש סי' ט"ו עוד י"ל דגם ההמון עם האמינו על שמועה לבד. ומה שהיה צריך משה ואהרן לעשות האותות. י"ל שאחר שניתן לו את אהרן לפה ולשליח צוהו ה' שיעשה האותות לפני העם כדי להרגיל את אהרן בופתים שיעשה לפני פרעה:

117 שיעקב מסר את הסוד ליוסף. כאמרם ז"ל כי בן זקונים הוא לו שכל חכמתו שקבל משם ועבר מסר לו. ויוסף לאחיו. שכן כתיב סוף סדר ויחי ויאמר יוסף לאחיו וגו' ואלהים פקד יפקוד אתכם וגו' שכשמת יוסף היו אחיו היותר זקנים וצנועים לכן גילה להם:

118 ועדיין היתה היא קיימת. ובנזר הקדש בב"ר פ' צ"ז סי' ח' הביא הנוסחא שעדיין היא קיימת. וכתב כלו' לפי שהיא קיימת לעולם מסר לה הסוד כדי שלא להצטרך לגלות עוד הסוד לאחר כי כל מה שהיה אפשר יותר להעלים הסוד טוב יותר עכ"ל:

119 ובמה האמינו. דודאי אין להאמין בלי אות ומופת למי שלא נודע מתחלה שהוא נאמן לנביא:

120 והיו מגנבים עצמם שיראו ללכת לפני פרעה:

121 שכן כתוב ואחר באו משה ואהרן. ור"ל ולא קאמר ויבא משה ואהרן. ש"מ שמתחלה באו כולם ובאחרונה לא באו רק משה ואהרן שהזקנים נשמטו והלכו להם מפני היראה:

122 להר סיני לקבל את התורה כו'. כלומר הלוחות אחר מעמד הר סיני:

123 אותו היום כו'. כל זה קבלה בידם. ומסמך ליה אהאי קרא ואחר באו משה ואהרן פי' אחר שבאו כל המלכים ועטרו אותו באו משה ואהרן שאותו יום היה יום קוזמוקרטור:

124 פרוזבוטי. יום שמחתו שהיה נוהג לעשות בכל שנה כמ"ש יום הולדת את פרעה:

125 שהוא קוזמוקרטור. כצ"ל. פי' שמולך בכיפה ועל כן כל גוים יכבדוהו. ופי' המלה תופס עולם. קוזמו עולם בלשון יוני וקרטור תופס יפ"ת. ולפי גירסתנו שהוא יום קוזמוקרטור פי' שבו ביום תפס הממשלה על כל העולם:

126 והביאו אלוהיהן עמהן. לכבדו בהם או להתפלל איש אל אלהיו על שלומו. ולכן היה כותב בספר זכרונותיו כל אומה ואלהיה:

127 נכנסו עבדיו כו'. דייק מדכתיב ואחר באו שפירושו אחר שנכנסו עבדיו ונתן להם רשות ליכנס. אח"כ באו:

128 כתבים. כתבי שיר ותודה לכבודו ואפשר צ"ל כתרים. כלו' עטרות:

129 ואף לא שאלו בשלומו. דלא מצינו שפתחו לו בשלום וברכה כמו שמצינו ויברך יעקב את פרעה וגו'. ואף דאמרינן בסמוך שחלקו לו כבוד אפשר דבתחילת ביאתם הראו לו שהם שלוחי ה' יתב' ת"נ:

130 אלא בדברים אתם באים אלי.. ז"ש אשר אשמע בקולו קול דברים בעלמא אני שומע:

131 עד שאחפש בספר שלי. דבתחלה אמר מי ה' אחפש בספרים שלי. ואח"כ כשלא מצא חזר ואמר לא ידעתי את ה' ת"נ:

132 ארמון. פלטין:

133 דרכן של מתים לתבען בין המתים. כצ"ל יפ"ת:

134 אלהינו חי הוא. ל"ג ליה בתנחומא:

135 אמר להם בחור הוא כו'. אע"פ שאמרו לו אלהינו אלהים חיים ומלך עולם ובודאי גם פרעה הבין מתחלה כי על הסבה הראשונה אמרו שהוא אלהים חיים ומלך עולם. מ"מ רחוק היה זה מכליותיו לכן עשה עצמו כמתנכר:

136 זקן כו'. אפשר דרש מי לשון מה. ששאל על מהותו של הקב"ה:

137 בחור הוא או זקן. כי הבחור יהיה גבור ואיש מלחמה. והזקן יעשה בדעת ובחכמה:

138 כמה שנותיו. שאף שיהיה בחור בכח אפשר יהיה גדול בשנים. ואף שיהיה זקן בכח יהיה צעיר בשנים:

139 כמה עיירות כבש כו'. כמה שנים יש לו משעה שעלה למלכות. לפי שפרעה מולך בכיפה ולא שמע שיש מלך זולת הידועים לו. ואולי מזמן קרוב מלך ולא נודע לו:

140 כחו וגבורתו מלא עולם. ואין ממשלתו במקומות מיוחדים כו שחשב ואמר כמה עיירות כבש:

141 הוא היה עד שלא נברא העולם. ולא כמי שחשב ואמר כמה שנותיו:

142 והוא יצרך כו'. ולא כמו שחשב שממשלתו מחודשת בזמן:

143 א"ל מתחלה שקר אתם אומרים. מה שאמרתם בתחלה שאלהיכם מלך עולם שהוא יצרך ונתן בך רוח חיים. כי אני אדון העולם. ולא הוא. ואני בראתי עצמי. והוא לא בראני. ומ"ש פרעה שהוא אדון העולם אינו אלא שאין משגיח בעולם ובידו לעשות כרצונו אחר שמזלו עוזרו וכאילו הוא ברא עצמו ואת נילוס לצורך עבודתו. כי לא יטעה אפילו סכל לחשוב שהנעדר ימציא את עצמו אחר שלא היה ושברא נילוס שקודם לו כמה שנים ופרעה חכם היה. אלא זו היתה טעותו יפ"ת:

144 ראה מה כתיב. פי' שע"י שאמרו כן אבד ה' חכמה מהם ועשאם אוילים. וכן אי' בתנחומא בהדיא:

145 ואבדה חכמת חכמיו. האי קרא בישראל מיירי. והדורש לישנא דקרא נקט לומר שאבדו חכמתם ונואלו מת"כ:

146 רשע מי ה' אמרת. שאפילו אחר שהודיעך כל סימני אלהים אמת מ"מ אין אתה מאמין ואמרת מי ה' במי אתה לוקה:

147 שהביא הקב"ה על המצריים בים. אבל המכות שבמצרים הוצרכו ליפרע ממנו על מה שעשה לישראל מדה כנגד מדה כדאיתא במדרשות:

148 ה' אצבעות שביד הגדולה. הוא משל למיני עונשים שיעד בתבל ובמציאות שיתכן להיות. והאצבע שהוא חלק מהיד מורה על דבר פרטי. והיד מורה על כללות המכות היכולים להיות בעולם:

149 סרס אותו. הופך התיבה מי ים:

150 הים הודיעך ה'. שעל ידי שנטבעו בים כל חילו ידע כי ה' הצדיק ושהוא נמצא כי פרעה לבדו נשאר כמו שדרשו חז"ל. ואע"פ שלפני זה אמר חטאתי הפעם וה' הצדיק מ"מ נשאר עדיין אצלי פקפוק עד אחר מכת הים מת"כ:

151 אתה אמרת מי ה'. שהוא כפירה בו יתברך כי לא יאמין בה' שהוא הסבה הראשונה יהיה משגיח בעולם כנגד זה אמר ה' הצדיק שהודה בו כי הוא המשגיח וצדיק בכל דרכיו:

152 אתה אמרת לא ידעתי את ה'. שפירושו שאפילו יהיה משגיח ובעל היכולת מ"מ לא יקבל גזרתו כאילו אינו יודעו כנגד זה אמר חטאתי לה' אלהיכם דהיינו מה לא שלח את ישראל במצותו:

153 אתה אמרת וגם את ישראל לא אשלח. מחר בידך תאחז כל אחד ואחד מישראל ותאמר לכו לשלום. וגם את ישראל לא אשלח אילו היה שם כו' כצ"ל יפ"ת ומת"כ. וכ"ה בתנחומא סדר וארא:

154 אלו היה שם. אותו ישראל הזקן. אשר נחשב מאד בעיני מצרים לא הייתי נושא לו פנים. אלא הייתי נותן הסל והמגריפה על כתפו ללבון הלבנים. ודייק גם ישראל ישראל סבא:

155 שמא תאמר שנינו ואמרנו לו כה אמר ה' אלהי ישראל. כי שם ישראל הוא ל' כבוד ושררה. ועברים הוא לשון המוני שהיו קוראים אותם כן המצריים. ועוד שאמר בפירוש כה אמר ה' שלח. וה' לא צוה לאמר כן בפירוש רק נקרה עלינו ועתה נלכה נא כו' שאע"פ שענינו שישלח לא יאמר כן בפירוש לחלוק כבוד למלכות כאילו לא במצוה וגזרה באו עליו. וחשבו משה ואהרן שיתכן שעל כן הקשה כנגדן שהקפיד על כבודו שבאו בגזרה עליו. ושהזכירו את ישראל לפניו בדרך שררה וגדולה. ומתחלה לא דקדקו בכך. אבל אח"כ נתנו לבם לחלוק כבוד ואמרו ג"כ פן יפגענו מטעם זה כדבסמוך יפ"ת:

156 שנהגו בו כבוד. אבל לא מפני היראה שאחר שנאמר לו כי אהיה עמך לא יירא רע:

157 שחייב אדם לחלוק כבוד למלכות. כי המלכות ניתנה מאת ה' שהוא מהעדה מלכין ומהקים מלכין. וכבוד ה' שינהגו כבוד במכובדיו:

158 למה משה ואהרן מהו למה כו'. מפני שאינו מתפרש יפה מאמר למה בכאן שהוא לשון שאלה על תכלית. אבל כאן הרי תכלית בקשתם נודע לו שהוא למען זבוח לה' לכן דרשוהו מענין הבל ותהו. וילכו אחרי ההבל ויהבלו מ"ג י"ז ט"ו. ירמיה ב' ה'. תרגומו והוו ללמא. וכוונתו להכחיש אותם כי הבל המה ובחנם יפריעו העם ממעשיו:

159 בשביל שאתם פנוים כו' לכו לסבלותיכם. פי' היינו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם וכדפרש"י בחומש שהרי אהרן ומשם יוצאים ובאים שלא ברשות ועיין במזרחי:

160 שמא ששים רבא אתם מבקשים. והשבתם אותם מסבלותם. כצ"ל יפ"ת:

161 מנין אתה אומר כו'. דהוקשה לו מלת עתה. שהוא מיותר. אלא שניבא ולא ידע מה ניבא. כלו' כי עתה הם רבים ושוב יתמעטו. ולזה מייתי דרש זה לכאן:

162 שנים מששים רבוא. והשאר מתו בשלשת ימי אפילה שלא יראו מצרים במפלתם כדאיתא במכילתא בפסוק וחמושים. ואע"פ שחסרון גדול כזה ידעו בו אויביהם אח"כ. י"ל דמ"מ קפיד שלא יראו במיתתם וקבורתם. והכי איתא התם שהיו קוברין מתיהם הודו ושבחו לאלהי ישראל שלא יראו איביהם וישמחו במפלתם:

163 במדבר לא נשתיירו אלא ב' מששים רבוא. יהושע וכלב והיינו משאר שבטים זולת לוי. וג"כ מאותם שהם מבן עשרים שנה עד בני ששים ועיין בחלק דף קי"א:

164 מלמד על הרשע שלא עכב כו'. ביום ההוא דריש כלומר תיכף באותו יום עצמו שבאו אליו משה ואהרן כי לא עכב כו':

165 וזו היתה גזירה רביעית. ע' לעיל פ"א סי' ט"ו:

166 את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמר הנוגשים אלו המצריים השוטרים אלו זקני ישראל. כצ"ל. וזהו דכתיב והנושים אצים ויוכו שוטרי בני ישראל שהנוגשים היו מצריים הרשעים לכן דחקו. אבל השוטים שהיו זקני ישראל הכשרים לא דחק את ישראל אלא אדרבה היו מוכים בשביל ישראל:

167 אלו זקני ישראל. כדכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו כדלקמן בבמ"ר פ' ט"ו:

168 שחשבון היה על כל אחד ואחד. לא היו צריכים השוטרים אלא ליקח מהם חשבון הלבנים ולרדותם כשאינם משלימים חוקם ולא כדרך הפועלים שעושים בלי חשבון והשוטרים עומדים עליהם כל היום שלא יהיו בטלים מעבודתם שעם כל זה יש להם קצת רגעי מנוחה. אבל אלו שהיו צריכים לתת חשבון קצוב היו צריכים לטרוח בכל כחם בלי מרגוע:

169 התחיל מחרק. כאדם שמדבר בכעס:

170 לשון טינוף הוא. כתב המת"כ דרש נרפים כמו גרפים לשון גרף של רעי עכ"ל. והמעריך בשרש קדש כתב וז"ל בעל מת"כ לא הבין דברי חז"ל ובאמת כי פרעה קראם נרבעים שדרכם להיות נקביהם רפים ומרווחים בסבת תזנותם במשכב זכור. וז"ש פרעה נרפים הם וביארו חז"ל כוונתו שמכנם לגנאי ואמרו קדשים הם מלשון ולא יהיה קדש. ולכן ישחקו עצמותיו עכ"ל. עוד י"ל שהני תיבות קדושים הם לשון המדרש הוא שאומר כן על פרעה שישחקו עצמותיו על שאמר לשון מאוס וטנוף על ישראל שהם קדושים:

171 מלמד שהיו בידן מגילות כו'. מלשון ואל ישעו מפיק שהוא לשון השתעשעות כדבסמוך:

172 שהיו נוחין בשבת. כדלעיל פ"א שמשה בקש מפרעה יום אחד שינוחו בו ובחר ביום השבת ונתנו להם:

173 אל יהו משתעשעין. בדברי הבל. ולפי שלא יוסר מהם שעשוע זה אלא בהסירו מהם הפנאי שהיה להם בשבתות להשתעשע בהם אמר אל יהיו נפישין בשבת:

174 כיון שגזר כן הלך משה כו'. דייקו זה מדכתיב ויפגעו משמע שלא מצאום אלא במקרה. לכן אמר שהלך משה למדין כו' ואהרן היה במצרים בעיר המלוכה כי חשוב הוא וקרוב למלכות. ובני ישראל הנם בארץ גושן. וז"ש לקמן בא משה ממדין ואהרן ממצרים כי לא פגעו בהם אלא אז:

175 ואותה שעה החזיר משה את אשתו ובניו למדין. כצ"ל וז"ל היפ"ת כלומר שההליכה למדין היה להוליך אשתו ובניו כעצת אהרן כי טוב להם שישבו שם עד אשר יראה מה יהיה בעיר וסמך על יתרו שיביאם אצלו כשיצאו ממצרים כדי שיהיו עמו בקבלת התורה עכ"ל:

176 מפני שהיה משה במדין. ר"ל שמפרש ויפץ העם שהלכו לבקש את משה שנעלם מהם בכל ארץ מצרים בטענה שהולכים לקושש קש יפ"ת. אבל יותר נראה שצ"ל מפני מה היה משה במדין אמר הקב"ה כו'. ור"ל דה"ל להקב"ה למנוע למשה מללכת למדין כדי לשלח על פרעה ועל מצרים תיכף את המכות ולא יבואו ישראל לידי הצער הגדול הזה ומשני אמר הקב"ה למחר אני מביא עליהם מכות על רוח לבבם הידוע לי והם יהיו מכחשים ואומרים שאין עליהם אשם. לפיכך ויפץ העם כלומר לפיכך גלגל הקב"ה זה להפיץ להם בכל ארץ מצרים לתבן:

177 אמר להם הקב"ה. צ"ל אמר הקב"ה. ולפירוש היפ"ת לעיל הוא דבר אחר:

178 שהם כשרים. שהשוטרים היו ישראל כדלעיל:

179 מכאן אתה למד שהיו כשרים. אבל מהנוגשים אצים לאמר אין ראיה דאפשר לומר דאה"נ דהשוטרים היו נמי דוחקים אלא דנקט עיקר הדוחקים. והא דקאמר אבל השוטרים לא היו אצים שהם כשרים. היינו משום דמויוכו שוטרי בני ישראל ילפי שהם כשרים אמרינן נמי התם הכי:

180 ומסרו עצמן. שסבלו מכות ולא דחקו את עוש המלאכה:

181 שנאמ' אספה לי שבעים. וסיפיה אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו דהיינו אותם שלקו עליהם במתכונת הלבנים:

182 ויבואו שוטרי בני ישראל כו'. דרך הספר כן הוא להביא כמה מקראות קדומים עם פסוק הנדרש ת"נ:

183 אחר ששה חדשים כו'. כלו' שזה שפגעו בהם עכשיו שנראה שעד עכשיו לא מצאום. היינו מפני שמשה היה במדין ואהרן במצרים ולא עם ישראל. ועתה בא משה ממדין ויצא אהרן לקראתו ממצרים ופגעו בהם השוטרים:

184 מהו נצבים. מאי נ"מ שהיו נצבים או יושבים. לכך דריש דלגזירה שוה קאתי ת"נ:

185 דתן ואבירם היו. וקרי להו נצבים על שם שנאמר בהם יצאו נצבים. וכאילו אמר הנצבים פגעו במשה ואהר כדפירש"י בנדרים פ"א. ואע"פ שאמר לעיל שהשוטרים היו צדיקים. הם היו רשעים:

186 דתן ואבירם היו עמהם. ולא אמר שדתן ואבירם לבד היו. דע"כ עיקר קרא בכלל שוטרי בני ישראל מיירי רק שדתן ואבירם לבדם אמרו להם ירא ה' עליכם כי השוטרים הכשרים לא יעיזו במשה וגם אין להם לספק במשה כי כבר האמינו בפקוד פקדתי:

187 התחילו מחרפין כו'. כוונת המאמר שקרא להם נצבים ע"ש שהיו מחרפין וכדגרסי' בתנחומא יצאו נצבים כו' יוצאים כשהם מחרפים ומגדפים שנאמר כאן יציאה ויציבה ונאמר בגלית הפלשתי יציאה ויציבה ויצא איש הבינים וגו' ויתיצב ארבעים יום מה יציאה דהתם בחירופין וגידופין כמש"נ שם אני חרפתי את מערכות ישראל אף יציאה ויציבה דהכא בחירופין וגידופין:

188 אם באמת באתם כו'. שהיה להם לומר ירא ה' וישפוט עליכם. ולמה הפסיק בתיבת עליכם בין ירא ה' וישפוט. זה דרשו שהם אמרו ה' בוחן לב ירא ה' בכוונתכם. ועל אותו הדרך ישפוט. שאם באתם בעצמכם ועשיתם עמנו רעה ירא ה' עליכם וישפוט יעשה המשפט עליכם ובכם. ואם משם הקב"ה באתם ישפוט בינינו ובין פרעה. והת"נ כתב שכוונתם לתרץ שהם רצו לחרף למשה ואיך אמרו וירא ה' עליכם שהוא כעין ברכה בגילוי שכינה. כמו וירא עליכם כבוד ה' ויקרא ט'. וה' עליהם יראה זכריה ט'. אלא שכך אמרו אם זכאים אתם ירא ה' עליכם ותגאלו אותנו. ואם לאו ישפוט ה' אתכם:

189 מאותן שהיו משקעין בבנין כו'. שעכשיו שהוצרכ לקושש קש היו מחסרים הרבה ממספר הלבנים והיו נוטלים המצרים הרבה מבניהם לשקעם בבנין במקום הלבנים שחסרו והיה ריחם מבאיש:

190 ור"ח אמר משל לנבלה כו'. שקשה לו מאי בעיני פרעה. והלא ריח נכנס לאף ולא לעין. לכך דריש משל לנבילה כו' שהיתה מכוסה מן העין כו' ת"נ:

191 ועכרתם אותו. ענין ערבוב כעוכר מים בערבובו. ומשום דאשכחן עכרתם אותי להבאישני נקט האי לישנא הכא:

192 מבינך לבין פרעה. כדרך הרועה שרץ לכלי זיין להציל השה מפי הזאב ועד שבא להציל כבר טרפו הזאב. כך אמרו למשה משה מבינך לבין פרעה אנו מתים ר"ל במה שנסתרת להטעות את מצרים עד שלא נגלית כולנו מתים ע"י פרעה ת"נ:

193 באותה שעה בא משה כו'. דרש וישב לשון תשובה. מפני שלא היה לו מקום קבוע אשר בו פני אלהים דקאמר שחזר שם אל ה':

194 והשיב דברים. פי' דברי דתן ואבירם:

195 למה אתה עושה כן. פי' אפילו לא יאמר לו למה הרעותה כועס עליו:

196 אלא כך אמר משה כו'. ומפרש הרעות לשון הכנעה מגזירת רע ירוע והיינו מה ששעבדם בגלות. ולא בא כמקנטר אלא כשואל מה טעם הדבר:

197 העם הזה מה עשו. ואע"ג דביטלו מילה כדאיתא בפ"א. וגם היתה עבודת כו"ם ביניהם. קים ליה למשה שהיו צדיקים רבים ביניהם והשעבוד כולל צדיק עם רשע:

198 הרי עשו וישמעאל. פי' ויסבלו ג"כ עול הגלות כדי להקל מעל ישראל:

199 היה לו להשתעבד דורו של יצחק כו'. ר"ל ואף שתאמר שהם אינם בכלל הגירות. כי גר יהיה זרעך כתיב מי שנקרא זרע לך. מ"מ קשה היה לשעבד דורו של יצחק או דורו של יעקב שהם יותר קרובים לאברהם. לא לעם הזה שהיה בדורי שהוא דור רחוק מאברהם:

200 וא"ת מה איכפת לי. שאינך חושש להחשיבני לגלות לי. א"א קובל אני עליך ששלחתני לבא תקלה על ידי ומה אשיב על תוכחתי לשואלים ממני שנתתי חרב ביד פרעה:

201 שמך הגדול כו'. דאל"כ מה צ"ל לדבר בשמך די שיאמר לדבר:

202 וכל העולם כולו מתיראים ממנו. לאו דוקא שמו. כי אז מי ידע שמו יתב' זולת האבות אלא על מציאותו קאמר:

203 מהו והצל לא הצלת. דתרתי הצלות ל"ל. וקאמר ר"י והצל לא הצלת ודאי. פי' בוודאי לא תציל מאחר שעתה לא הצלת כי אם אתה רוצה להציל איך תוכל לסבול שיוסיפו להרע להם. ולא מפני שפקפק ח"ו ביכולתו יתב'. אלא שחשב שלא ישנה המערכה השמיימית בעבורן. ור"ע קאמר דה"ק יודע אני שתציל אבל לא הצלת הנתונים בבנין שאין תקנה להם:

204 תחת הבנין. שהיו משקעין שם מבני ישראל כדלעיל:

205 בקשה מדת הדין. והיינו דכתיב בסמוך וידבר אלהים אל משה ואין אלהים אלא דין:

206 שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה כו'. כי אין אדם נתפס על צערו. ומ"מ נענש קצת במה שנגזר עליו שלא יכנס לארץ כדלקמן:

207 במלחמת פרעה אתה רואה כו'. דאם לא כן עתה תראה ל"ל לא הל"ל אלא עתה אעשה לפרעה שישלחם מארצו ביד חזקה:

« עץ יוסף על שמות רבה ד׳:ד׳ עץ יוסף על שמות רבה ו׳:א׳ »